קשר אישי

השטיח הראשון בהיסטוריה נוצר כנראה בין האלף ה-4 לפנה”ס לאלף ה-2 לפנה”ס באזור מרכז ומזרח אסיה, מטורקסטן ועד מונגוליה. השטיחים הראשונים היו עשויים צמר כבשים או שיער עזים ושימשו כבדי יריעות חזקים לאוהלי הנוודים וגם כחיפוי רצפה חם עם יכולת בידוד תרמית. גם בימים הראשונים של ההיסטוריה היה ברור כי אדמה מכוסה יריעת בד הן נעימות יותר למגע, לישיבה ולשינה וגם מאפשרות בזכות יכולות הבידוד שלו גם טמפרטורה נעימה יותר.

ברבות השנים הפך השטיח מפריט ביתי פונקציונאלי, להמשך של הפסיפסים העתיקים.  באמצעות השטיחים אפשר היה להדהד מראות גיאומטריים, לתאר את אורחות החיים, לשלב דוגמאות מהטבע וליצור הרמוניה נעימה לעין באמצעות צבעוניות שונה כשלכל צבע פירוש ומשמעות תלוי תרבות, חברה ותקופה.

השטיח הקדום ביותר שהתגלה מכונה שטיח פריזיק והוא נמצא בשנת 1949 בסיביר, באתר קבורה סקיתי המתוארך למאה החמישית לפני הספירה. הסקיתים הם קבוצת עמים ממוצא הודו-אירופי שחיו, בין המאה ה-8 לפנה”ס למאה הראשונה לפנה”ס, במרחבים של ערבות אוקראינה הדרומית לחופיו של הים השחור. השטיח, בעל החשיבות ההיסטורית, שרד מוקף קרח כמה אלפי שנים, יכול היה ללמד את החוקרים על חומר הגלם, טכניקת הייצור והאפשרות של השטיח לספר סיפור באמצעות הצבעוניות והדוגמה. במרכז שטיח פריזיק, במוצג במוזיאון ההרמיטאז’ הידוע בסנט פטרסבורג ברוסיה, 24 אריחים ארוגים שבתוכם דוגמת פרח, ומסביבם צבאים, וסוסים עליהם רוכבים פרשים.

שטיח פריזיק. עדות לתרבות בת אלפי שנים

טכניקות ייצור המסורתיות של השטיחים לא השתנו הרבה במהלך אלפי השנים האחרונות. האריגה ידנית נעשית כבר אלפי שנים באמצעות נול. על מסגרת גדולה נמתחים בצפיפות חוטי שתי, החוטים האנכיים המשמשים כבסיס השטיח. על חוטים אלה מושחלים חוטי הערב, האופקיים, הנראים לעין כשהשטיח מוכן. באריגה שטוחה (FLAT WEAVE), בה יש רק חוטי שתי וערב, נוצרים שטיחים ללא פלומה. באריגה תלת ממדית (PILE  WEAVE) יוצרים שטיח עם פלומת לולאות או פלומה קצוצה שנראית כמו פרווה, באמצעות מוט מתכת. באריגה תלת ממדית חוטי הערב מלופפים סביב מוט ואז אל השתי. כשהשורה מתמלאת, המוט נשלף ונותרת שורת לולאות, אותן משאירים או חותכים ואז מקצצים לגובה הפלומה הרצוי.

ב-2014 הוצגה במוזיאון לתרבות האיסלאם ולעמי המזרח בירושלים, תערוכה בשם “קשרים” שבמרכזה שטיחים, אותה אצרה ד”ר שרון לאור-סירק. שם התערוכה נבחר כי “השטיח קושר בין מזרח למערב, בין עבר להווה, בין קודש לחול… קשירה היא גם אחת השיטות לאריגת שטיח; על גבי חוטי השתי נקשרים חוטי הפלומה ורוב השטיחים המוצגים בתערוכה הם שטיחים שנארגו בשיטה זו, ומכאן שמם: שטיחי פלומה. בתרבות האסלאם ועמי המזרח נפוץ השימוש בשטיחים ובאריגים – בסביבה הביתית, בחצר המלכות ואף בפולחן. והראיה, בשל המקום המרכזי של השטיח בטקס התפילה המוסלמי, שטיחי תפילה הם פריט אישי שעדיין נמצא בשימוש יום יומי. בחברה הנוודית הוקמו אוהלים שרופדו במקלעות וברקמות, ואריגים ושטיחים ציפו את רצפות ואת קירות המסגדים והארמונות. החל בימי הביניים השטיחים יוצאו כמוצר מותרות לאירופה.”

שטיח FLORA BACKYARD של המותג NANI MARQUINA

לאירופה הובאו השטיחים לפני כאלף שנה, במאה ה-10 לספירה, אז החלו המורים (כינוי למוסלמים, שהגיעו מצפון אפריקה לספרד) לארוג שטיחי נוי בספרד. במאות שלאחר מכן הצלבנים שחזרו ממסעות צלב, הביאו איתם מרחבי האימפריה העותומאנית בחזרה לאירופה שטיחי קיר או שטיחי שולחן. באימפריה המוסלמית בימי הביניים שטיחים נארגו בהזמנת השליטים וכמות השטיחים שהיתה לשליט העידה על עושרו. שטיח מלכותי עליו ישב השליט היה פריט קבוע בציורי דיוקנאות מאותה תקופה.

השטיח שימש ככיסוי לרצפות וכך הפך לשטיח שאותו אנו מכירים עד היום, פריט חובה בכל בית, או בכל חדר.

במאה ה-17 נפתחו דרכי מסחר רבות לאירופה, ואיתם הגיעו השטיחים מהמזרח לעולם המערבי. עם זאת, האירופאים עדיין לא השתמשו בשטיח כאמצעי לכיסוי רצפה, אלא המשיכו להשתמש בהם בתור שטיחי קיר ומפות שולחן. רק במאה ה-18 החלו תושבי אירופה להשתמש בשטיח לכיסוי רצפות, וכך למעשה השטיח הפך לשטיח שאותו אנו מכירים עד היום, פריט חובה בכל בית, או בכל חדר.